בנוסף לאסיפות ומפגשים שהתקיימו עם פועלים בכפרים הערבים, התקיים ב-27 בדצמבר, מפגש עם פעילים ישראלים הקרובים לדע"ם בהשקפותיהם.
הדובר המרכזי במפגש היה
יעקב בן אפרת
, מזכ"ל דע"ם:
"מדבריה של אסמא ניתן לקבל תמונת מצב של העבודה שהתבצעה במהלך שלוש השנים האחרונות. קשה להאמין כיצד, בתקציבים כל כך קטנים ועם כוח-אדם מצומצם, אפשר להפיק כל כך הרבה עבודה. סוד ההצלחה שלנו הוא האמונה במה שאנחנו עושים. איני מתבייש לקבוע, שהמוטיבציה שלנו מקורה בראייה מהפכנית.
"העוני מהווה נושא עליו מתווכחים היום בכל מקום. המהפכה, כביכול, של בחירת עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, והתקווה שהוא יעלה את סדר-היום החברתי, מעוררת בי גיחוך. הרי עמיר פרץ, כראש ההסתדרות, היה בין האחראים למהפך האנטי-חברתי שהתחולל בישראל. חיים רמון, ועמיר פרץ, בטענה שהם מבקשים לסלק את הבירוקרטיה של ההסתדרות, הסירו את כל המכשולים בפני הפרטת החברות ההסתדרותיות והתאימו אותה לגלובליציה ולחוקי הסחר.
"עצם הצורך בקיומה של מען, עמותה בעלת אוריינטציה איגוד מקצועית, צמח מתוך הריק שהשאירה ההסתדרות האחראית למעשה להיעדר ייצוג לעובדים מהמגזרים החלשים, להפרטה, ליבוא של עובדים משוללי זכויות, ולהשלמה עם קיומן של חברות כוח אדם. היום, בשם הוועדים הגדולים והחזקים במשק, פרץ רוצה להוביל מהפך חברתי. ואני שואל: 'אתה הוא שנתת את ידך למציאות של העוני שאנחנו חיים בה. כמה חברי הסתדרות ישנם בין מליון וחצי העובדים, שמרוויחים פחות משכר מינימום? אף לא אחד! כי אתה ויתרת עליהם!'
"אנחנו מאד מצטערים שיש קיר פוליטי שמפריד בינינו לבין האוכלוסיות המוחלשות בישראל. אנחנו יכולנו לייצג, לא רק את הפועלים הערבים המאורגנים היום בשורות מען, אלא גם אלפי פועלים ומובטלים יהודים. אבל קיים מחסום פוליטי שמפריד בינינו. האוכלוסיה הזאת נוהה אחרי ש"ס או אחרי מנהיגים כמו ביבי נתניהו. אנשים אלו חופרים את הבור שלתוכו יפלו, שנה אחר שנה. למרבה הצער האחריות מוטלת גם על האוכלוסיה הזאת. איך אפשר לתמוך באדם כמו ביבי נתניהו, שמייצג את הדעות הכלכליות השמרניות ביותר לגבי הפרטה וניהול המשק?
" למרות שחלק ניכר ממאמצינו מופנים לכיוון החברתי, אנחנו מאמינים שסדר-היום בישראל לעולם לא יוכל להיות חברתי בלבד, הוא חייב להיות גם פוליטי. ישראל ניצבת בפני שתי חזיתות. חזית חיצונית – העימות עם הפלסטינים והעולם הערבי וחזית פנימית - הפערים החברתיים הענקיים והרס הרקמה החברתית. שתי השאלות האלו קשורות זו בזו, וללא פתרון שורשי יובילו בסופו של דבר לקריסה של החברה.
" אבל במקום לחפש פתרון, ישראל משחקת עם עצמה - פעם ב"נדמה לי" ופעם ב"מחבואים". ניקח למשל את הסכם אוסלו שנחתם בשנת 1993. אז אמרו: 'בואו נעשה שלום עם הפלסטינים. זה לא יהיה שלום באמת אלא שלום "כאילו". ניתן להם קצת עזה, קצת יריחו, אבל את ירושלים נשאיר לעצמנו, לא נזיז את ההתנחלויות, את הפליטים נשאיר איפה שהם. לא נדון עם הפלסטינים על הדברים העיקריים, אבל נכיר בהם "כאילו", כאילו נתנו להם זכויות, כאילו הם בנו מדינה, כאילו הם נעשו עצמאים. אנחנו ננפיק להם תעודות זהות, ונספק להם את החשמל, נשים את המחסומים, נקבע מי יעבור ומי לא. המטבע יהיה שלנו, אנחנו ננהל את המכס, נקבע כמה קילו סוכר יכנס, וכמה נעליים מותר לייצר. הנשיא שלהם יהיה כאילו וגם הבחירות'.
"המשחק הזה נמשך עד שלצד השני נמאס. בהתחלה חשבו הפלסטינים, שאם ישחקו במשחק גם אם כלליו הוכתבו על ידי ישראל, אולי יצא להם משהו אמיתי. אבל כשביקשו להגיע לדבר האמיתי, הם גילו שהישראלים ממשיכים לשחק ב"כאילו". הרגע שבו אמרו הפלסטינים "פוס", והפסיקו את המשחק שבו רק צד אחד הרוויח והצד השני נדפק, התרחש בספטמבר 2000. אז המציאה ישראל משחק חדש, "משחק המחבואים". "בואו נתחבא!" נבנה קיר גבוה, הם שם ואנחנו פה.
" ואנחנו שואלים: 'ממי נפרדתם? ממה נפרדתם? מה זה להפרד? מה הם יאכלו? חשבתם על זה? במה יעבדו?'. אנחנו עומדים היום בפני קונסנסוס חדש. הרי פרץ אמר שהוא אינו חלוק עם שרון על המדיניות, אלא רק על הנושא החברתי. 'על מה מסכימים כולם? על סיפוח חד צדדי של גושי ההתנחלויות? על ביתור הגדה לחלקים? האם זה מה שיעצור את האינתיפאדה שתבוא עלינו גלים גלים?'.
"האם שרון אינו מבין שעל ידי חיסול השלטון הפלסטיני הוא מחזק את החמאס? שהאנרכיה הזאת מצמיחה גורמים פליליים וצבאיים למחצה שמנסים להשליט את חוקי הג'ונגל? האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להתחבא מאחורי קיר ולהגיד מה שאני לא רואה לא קיים? האם לא ברור שכדי שהעם הפלסטיני יצליח לארגן את עצמו מחדש הוא צריך מינימום של כלכלה, חוק, ממסד, קיום עצמאי?
"הצד השני של המדיניות כלפי הפלסטינים הוא מדיניות חברתית אכזרית וקשה ביותר בתוך ישראל. מי שמייצג את אותה מדיניות הוא דווקא פרופסור אבישי ברוורמן, שר האוצר המיועד של פרץ. ברוורמן מזוהה יותר מכל עם המימסד של הגלובליזציה העולמית. התזה שלו גורסת שניתן ליישם סוג של מדיניות יותר חברתית גם במסגרת של שוק חופשי ומדיניות כלכלית ליבראלית. אלו הם דברי הבל. ישראל נמכרה במכרזים לכמה מיליונרים, והם אלה שקובעים מה ישודר ומה יצונזר. הם השולטים בעתונות, בטלוויזיה, בבנקים. איזה אירוע חשוב יותר, כינוס מרכז הליכוד או כנס קיסריה?!. הציונות פשוט נמכרה לכמה קפיטליסטים שמנהלים את המדינה. ואני שואל: מה עם העלייה? ומה עם בנייה של אומה, ושחרור העבודה? ומה עם כל האידאלים שבשמם באתם לכאן? בשביל זה סלקתם עם שלם! בשביל רווח לכמה מליונרים? בשביל להפקיר את האנשים לעוני? 50 שנה של שפיכות דמים, בשביל שרי אריסון ונוחי דנקנר? ואני לתומי חשבתי שבאתם בשביל הקיבוץ, שבאתם בשביל המושב, שבאתם בשביל להציל את הפליטים מגרמניה, להציל את יהדות בריה"מ. יהדות בריה"מ לא מחפשת את ההצלה שלכם. היא חיה בבועה מנותקת מכם. היחידים שיש להם השפעה עליהם הם המיליארדרים גאידמק, לב לבייב, צ'רנוי, שרוצים להיות ברלוסקוני. ומי יודע, אולי אחד מהם, ואפילו די בקרוב, יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל.
" אנחנו קוראים לחברה הישראלית: בואו נפסיק עם המשחקים. בואו נפסיק להתחבא. נצא החוצה ונחפש את בני-הברית שלנו בתוך העם הפלסטיני. בואו נבנה אלטרנטיבה פועלית סוציאליסטית. יש עם מי לדבר ויש הרבה מה לעשות. אסור להסתגר. צריך לצאת ולשנות.
"אנחנו לא לבד. במקומות רבים בעולם קוראים תגר על המציאות הזו. מעובדי התחבורה בניו יורק שנלחמים על הפנסיה שלהם, ועד השחורים בניו-אורלינס שחשפו את הציניות של המימשל.
"הפתרון לא תלוי בנו בלבד. אם נקום, נמצא לצדנו את כל אלה שמתעוררים נגד ארה"ב. קחו לדוגמא את אמריקה הלטינית, אותן מדינות שהסכימו בעבר ליישם את המשנה הכלכלית של ארה"ב. כולן מתרחקות מהמודל האמריקאי ומייצרות סדר-יום כלכלי משלהן. למי שאינו מאמין שאפשר לשנות אין את הכוח לקום בבוקר ולעבוד עם הפועלים. כי הפועלים האלה צריכים אמון, וצריכים כוח כדי להצליח."