מלחמה חדשה – על מה ולמה?

יעקב בן אפרת

ארגון חיזבאללה חטף שני חיילים ישראלים והרג שמונה. כהרגלם חילקו פעילי הארגון ממתקים בשכונות הדרומיות של ביירות. השמחה לא היתה נחלת ביירות בלבד. גם בעזה נסקו הציפיות שהפעולה "האיכותית" של חיזבאללה תוביל לשינוי עמדת הממשלה הישראלית, המסרבת לבצע חילופי אסירים עם חמאס. אולם, מה שעומד בפנינו היום אינו משא ומתן אלא מלחמת הרס שמנהלת ישראל בשתי החזיתות בו זמנית, הלבנונית והפלסטינית.

ההגיון הצבאי היה ונשאר הגורם העיקרי הקובע את המדיניות הישראלית, גם לאחר נסיגתה מדרום לבנון ומרצועת עזה. ישראל מסתמכת על כוחה הצבאי בכל פעם שהיא רוצה לחולל שינויים פוליטיים מבניים. זאת היתה מטרתה במלחמת לבנון ב1982, כאשר רצתה לחסל את אש"ף ולכפות שם משטר ידידותי לה. זאת היתה המטרה במבצע "חומת מגן", כאשר ישראל כבשה מחדש את שטחי הרשות הפלסטינית, כדי לאלץ את ערפאת להכנע לתכתיבי ישראל. וזאת גם כוונתה של ישראל במלחמה הכפולה שהיא מנהלת היום, המיועדת להפיל את משטר חמאס בעזה, ולהחליש את השפעת חיזבאללה בלבנון.

הכוח הצבאי הישראלי מתאפיין ביכולות הרס עצומות, ובהעדר מעצורים של מפעיליו. ההפצצות של בניניי ציבור, דרכים, גשרים, שדות תעופה, תחנות כוח, מסבות מספר רב של קורבנות אזרחיים. הקהילה הבינלאומית רק מגנה ומוכיחה.

המלחמה נגד אזרחים היא תוצאה בלתי נמנעת של הפער ביחסי הכוחות הצבאיים. ישראל אינה נצבת בפני צבא, אלא בפני ארגוני התנגדות מחומשים בנשק פרימיטיבי שאינו ניתן כלל להשוואה עם הארסנל הצבאי והאטומי של ישראל. מכאן, שמטרותיה של ישראל נותרות מוגבלות מאוד, ואזרחיות ביסודן. אפילו מצרכים בסיסיים ודלק הפכו למטרה לגיטימית. כאילו לא די לאנשים בסבל היומיומי, ישראל רוצה להטעימם מקסימום יסורים.

מלחמה בחזיתות ההתנתקות

יש לשים לב שהמלחמה מתנהלת בחזיתות שישראל נסוגה מהן, והודיעה שאין לה יותר כוונות שליטה בהן. ישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000, והתנתקה מעזה באוגוסט 2005. כמו כן היא הכריזה על כוונתה לבצע נסיגה חדשה בגדה. ואולם, למרות ההצהרות, המלחמה המתנהלת היום מוכיחה שהנסיגה היתה אשליה, ושהכוונה מאחוריה כלל וכלל לא היתה טהורה. ההחלטה על הנסיגה מלבנון ומעזה היתה של ישראל, חד צדדית, ללא הסכם עם שום גורם. ולא במקרה.

הנסיגה מלבנון התבצעה ללא תיאום עם ממשלת לבנון, משום שכל הסכם עם לבנון הניח למפרע תיאום לבנוני-סורי. ללא ספק, הנסיגה הישראלית מלבנון נועדה להגביל את תפקיד חיזבאללה הנתמך על ידי סוריה, ולחזק על ידי כך את השליטה של ישראל בגולן.

המטרה הפוליטית של הנסיגה מלבנון, היתה לסלק את הנוכחות הסורית ממנה. למען מטרה זו פעל ראש הממשלה הקודם, רפיק אלחרירי, שהתפטר מהממשלה והקים מפלגת אופוזיציה, במחאה על הנוכחות הסורית. עמדה זאת, שעלתה לחרירי בחייו, הפכה לסיסמת הפגנות ההמונים שהובילה האופוזיציה. כתוצאה מכך הצליחה האופוזיציה לזכות בבחירות לפרלמנט הלבנוני. ואכן, ההפגנות והלחץ האמריקאי והבינלאומי, אילצו את סוריה להוציא את כוחותיה מלבנון, ובכך השיגה ישראל את מבוקשה.

כפי שהנסיגה מלבנון נועדה לחזק את שליטתה של ישראל בגולן, כך גם ההתנתקות מעזה נועדה לספח חלקים נרחבים מהגדה המערבית לישראל. ההבדל הוא שההתנתקות מעזה היתה אשליה במלוא מובן המלה. בעוד השלטון הלבנוני קיבל את השליטה בדרום לבנון, בעזה לא העבירה ישראל את השליטה לפלסטינים. הרצועה הפכה לבית כלא גדול, כאשר ישראל שולטת בו ועושה בו כבשלה. מצב זה העמיק את הכאוס הפנימי ואת האכזבה הכללית.

ניצול הניגודים הפנימיים

המדיניות עליה נשענת ישראל היא שגרמה למשבר הנוכחי. ישראל מתנגדת לפתרון כולל לעימות המתמשך, ומעדיפה לנצל את ניגודי האינטרסים בין מדינות ערב בנוסח "הפרד ומשול". פעם בין ירדן ופלסטין, פעם בין פלסטין וסוריה, ופעם בין סוריה ולבנון. והנה, כפי שמתברר, משחק קולוניאליסטי ישן זה שב ומתפוצץ בפניה שוב ושוב.

ישראל אינה מסתפקת בניצול הניגודים הפנימיים, אלא פועלת כדי להגבירם על מנת שיתאפשר לה להתערב. הפילוג העדתי בלבנון הוא דוגמא ידועה לכך. ישראל תמכה במרונים נגד הסונים, בזמן שלשיעים לא היתה נוכחות פוליטית בולטת. ואולם, ההימור על המרונים נכשל, והותיר את ישראל ללא בן ברית פנימי, דבר שאילץ אותה לסגת. הנסיגה מצדה יצרה עימות חדש בין הסונים לשיעים, כאשר הפעם משחקים הסונים בנבחרת המקורבת לארה"ב.

דבר דומה התרחש בזירה הפלסטינית. בהתחלה פעלה ישראל לבנות אופוזיציה ליאסר ערפאת. היא תמכה באבו מאזן, שנתפש כאישיות רצויה בבית הלבן. היום היא עסוקה בתמיכה בפתח ובנשיא הרשות הפלסטינית נגד חמאס וממשלתה. זאת ועוד, ישראל גילתה שקיימים ניגודים בין חמאס פנים לחמאס חוץ, שגם עליהם ניתן לנגן.

מדיניות קולוניאליסטית זו מתבססת על הנחיות השב"כ הישראלי, ומובילה להעמקת המשבר והרחבת מעגלי העימות. ההצהרות על נסיגה או הודעות על ביטול תוכנית ההתפשטות הגדולה, אינן מספיקות כדי למנוע את תוצאותיה השליליות. השליטה, כפי שמתברר היום בצורה נחרצת, אינה דורשת שלטון ישיר על האדמה. מספיק התערבות פוליטית, עליונות כלכלית או התערבות צבאית בשעת הצורך, כדי שיהיה ברור מי האדון.

תנועת ההתנגדות במשבר פוליטי

באשר לחמאס וחיזבאללה, שהפכו לשחקנים ראשיים במשוואה החדשה, למרות נסיונותיהם להופיע בחזית מאוחדת, מדובר בשני ארגונים שונים ביסודם. החלק המשותף ביניהם הוא השימוש בפעולות צבאיות כדי לקטוף הישגים פוליטיים, ולפתור בעיות פנימיות שהתגברו על רקע הנסיגה הישראלית מלבנון ומעזה.

ההתנתקות מעזה הסתיימה בנצחון החמאס בבחירות. אלא שהנצחון בלבל את ארגון החמאס וכפה עליו לבחור בין מימוש תפקידו כממשלה ובין המשך ההתנגדות. חמאס החליט שהוא ימשול וגם יתנגד בו בזמן, כדי לא לאבד את יוקרתו ואמינותו. ואולם המצור הכלכלי שנכפה על הרשות הפלסטינית, הוביל להתנגשות מזוינת בין תומכי פתח וחמאס, וגרר עליית מדרגה במתח ובאכזבה של הרחוב הפלסטיני שנותר משותק לחלוטין.

נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, וראש הממשלה אסמאעיל הנייה, הסכימו על מסמך האסירים המכיר בצורה עקיפה בישראל. הדרך להסכמה היתה קשה מאוד, רצופה ויכוחים, וזרועה באיומים הדדיים במלחמת אזרחים. ההסכם הזה היה נחוץ כדי לאפשר לאבו מאזן לשאת ולתת עם ישראל, שהיתה, מסתבר, מעוניינת לתת הזדמנות להסכם פלסטיני פנימי, במאמץ לקדם הפשרה הדרגתית כלפי הרשות הפלסטינית.

ואולם, בדיוק ביום שבו עמדה שאלת מסמך האסירים על סדר היום של ממשלת ישראל, בצעו גדודי אל-קסאם את פעולת חטיפת החייל, וטרפו את כל הקלפים. התברר שההסכמה על מסמך האסירים ועל תחילת המשא ומתן עם ישראל, אינה זוכה להסכמה של ראש הלשכה הפוליטית של חמאס, חאלד משעל. משעל רוצה להוכיח מי השולט האמיתי, ונראה שהוא הצליח בכך מעל המצופה. אסמאעיל הנייה, חמאס פנים, נותר חסר אונים נוכח המצב המדרדר, דבר שהפך את ההסכם שלו עם אבו מאזן למלים ריקות.

גם חיזבאללה עומד בפני משבר פוליטי קשה. הנסיגה של סוריה מלבנון ונצחון האופוזיציה בבחירות לפרלמנט, מעמידים בסכנה את קיומו של חיזבאללה ככוח מזוין. הממשלה הלבנונית החדשה מעוניינת לשים קץ לתנועת ההתנגדות, בטענה ששוב אין בה צורך לאחר נסיגת ישראל.

עמדת האופוזיציה הלבנונית תואמת את החלטת מועצת הבטחון, שקראה לנסיגה סורית מלבנון ולפירוק חיזבאללה מנשקו. ההתדיינות בנושא זה בין חיזבאללה ויתר הכוחות הפוליטיים בלבנון, לא הובילה לכל תוצאה. כמו כן ידוע שמנהיג האופוזיציה הבולט, וליד ג'ונבלאט, ופוליטיקאים בעלי השפעה נוספים בלבנון, תקפו את חיזבאללה והאשימו אותו בכפיית אג'נדה עדתית על רוב הלבנונים שרוצים לשוב לחיים נורמאליים הרחק מתנועת ההתנגדות.

מכאן אנו מסיקים ששתי היוזמות של חמאס וחיזבאללה, אינן נהנות מקונצנזוס פוליטי פנימי. מצב כזה סביר שיעמיק את הפילוג הפנימי, ולא, כפי שמצפים שני הארגונים, יטרוף מחדש את הקלפים במשחק המזרח תיכוני. חיזבאללה וחמאס לא התיעצו עם שום גורם לפני שבצעו את הפעולות "האיכותיות" שלהן. יחד עם זאת הם מצפים מממשלת לבנון ופלסטין שתקחנה על עצמן את התוצאות הקשות של פעולותיהם. ישראל מבינה את המצב העדין הזה, ומכוונת את מכותיה הצבאיות במטרה להעמיק את הפילוגים הפנימיים, להחליש את תנועת ההתנגדות, ולבודד אותה מהכוחות הפוליטיים ומההמונים בכלל.

גם ישראל במבוי סתום

אין ספק שהמלחמה בשתי החזיתות תוביל למהפכים פוליטיים באזור. זה מה שקרה במלחמת לבנון, ובפלישה לשטחים הפלסטינים הכבושים. ואולם, נסיון העבר מלמד שתוצאות המערכה אינן תמיד לטובת ישראל, ויכולות גם לבוא במהופך.

המלחמה החדשה היא סימן לכך שמדיניות הנסיגות החד-צדדיות, שעל בסיסה נבחר אהוד אולמרט, הגיעה למבוי סתום. המלחמה, כאמור, מתנהלת בשתי חזיתות מהן כבר נסוגה ישראל. דבר זה מעיד על כך שהנסיגה לא שפרה את המצב, אלא יצרה אנרכיה פוליטית, וגרמה למהפכים הפוגעים גם בישראל.

הנסיון של ישראל לברוח מהמקומות אותם כבשה והחריבה, מבלי לקחת אחריות על עתיד התושבים, הוביל להתגברות העימות. השאלות שישראל אינה מוכנה לתת עליהן דין וחשבון הן: מדוע היא מתחמקת משולחן המשא ומתן? מדוע אינה רוצה להכיר בזכויות ובצרכים הבטחוניים והכלכליים של שכניה? כיצד יכולה מדינה לקבוע את גבולותיה לפי ראות עיניה, מבלי לקחת בחשבון את עמדת המדינות השוכנות מצדם השני של אותם גבולות?

אין ספק שישראל תאלץ לשקול מחדש את מדיניותה, שאינה חורגת ממסגרת של נסיונות התחמקות מהשאלה המרכזית הממתינה לפתרון כבר זמן כל כך ארוך. עם הזמן הלכו ואיבדו הגורמים המציאותיים בעולם הערבי את השפעתם, לטובת זרמים פונדמנטליסטיים שאין להם פתרון אמיתי, אבל יש להם יכולת לתת ביטוי לכעסם של האנשים שאיבדו תקווה בחייהם. הואקום שיצרה ישראל מתמלא בקיצוניות. הקיצוניות תלך ותגבר ככל שיגברו העוני, הפיגור ורגשות חוסר האונים.

אין אנו תולים תקוות רבות בממשלת ישראל, שהוליכה שולל את עמה וטיפחה את אשליית הפתרונות החד צדדיים, עד שאיבדה את אמינותה. מי שמוכר לעמו אשליות, יאלץ, במוקדם או במאוחר, לשלם מחיר פוליטי. זה מה שקרה לנשיא בוש כאשר פלש לעיראק, וזה מה שקרה לערפאת כאשר השלה את עמו בהבטחה של חופש ושחרור. זה מה שקרה עם ממשלת ישראל שהבטיחה לעמה "מדינה שכיף לחיות בה" ואולם סבכה את עצמה ואת שכניה במלחמת הרס שגורלה יהיה כגורל כל המלחמות: תחילת ידועה וסופה מי ישורנו.