יעקב בן אפרת

מתוך מסמך שהוגש לועד המרכזי של מפלגת דע"ם דצמבר 2006

ההסתבכות בעיראק מכתיבה מדיניות אזורית חדשה

המצב הפוליטי שנוצר באזור לאחר המלחמה בלבנון חשף את העובדה שלא היו בה מנצחים, ושכל הצדדים שהסתבכו בה עומדים לשלם מחיר פוליטי כבד. מלחמת לבנון הפכה נושא למחלוקת קשה בלבנון עצמה. ממשלת סניורה, הזוכה לתמיכה אמריקאית וצרפתית, החליטה לאשר את הקמת בית הדין הבינלאומי לשפיטת המעורבים ברצח אלחרירי, למרות התנגדותם של הכוחות הלבנוניים הנאמנים לסוריה ולאיראן. מצד שני, חיזבאללה, הגיב בהוצאת מיליוני אנשים לרחובות במטרה להפיל את הממשלה. בישראל הובילה המלחמה להתערערות האמון בראש הממשלה ושותפו, שר הביטחון, לביקורת על צה"ל ולהתפטרות כמה מבכירי קציניו.

המחלוקת הפוליטית לא פסחה גם על הזירה הפלסטינית, שעוברת היום משבר פוליטי חסר תקדים. שנה לאחר הבחירות הפרלמנטריות, נאלצת חמאס להסכים להקמת ממשלת אחדות עם פתח, על מנת להסיר את המצור הכלכלי הבינלאומי שנכפה עליה. ואולם, למרות הדיונים הממושכים, לא הצליחו שני הצדדים להגיע להסכמה, בשל חילוקי הדעות העמוקים ביניהם. אי אפשר להבין את ההתפתחויות המסוכנות הללו במנותק מהמסגרת הכללית, שבה ממלא כישלונה של ארה"ב בעיראק תפקיד מכריע. במקום שתצליח להפוך את המזרח התיכון על פיו, דרך סילוקו של משטר סדאם חוסיין, השיגה ארה"ב בדיוק את ההפך. מדיניותה החלישה את בנות בריתה באיזור, וחיזקה את תפקידה של איראן על חשבונן. ההשלכות של הכיבוש בעיראק, הורגשו גם בלבנון וגם בפלסטין, שם התחזקו חמאס וחיזבאללה.

תבוסת הרפובליקאים בבחירות – נקודת מפנה

הבחירות לקונגרס האמריקאי, שהיוו מעין משאל עם סביב מדיניותו של הנשיא בוש בעיראק, הניחו בסיס חדש למדיניות האמריקאית באזור. המפלגה הדמוקרטית אימצה עמדה ברורה מאוד בשאלה זו. לתפישתה, בוש שיקר לעם האמריקאי כאשר פתח במלחמתו נגד עיראק, ולאחר מכן עשה את כל הטעויות האפשריות בניהול הכיבוש, עד שדירדר את עיראק למלחמת אזרחים ולאנרכיה. הדמוקרטים מאמינים שאין לארה"ב כל אפשרות לנצח את תנועת ההתנגדות בעיראק, ולכן עליה לחפש דרך לסגת מעיראק, כדי להציל את מה שנותר מהאמינות שלה ככוח עולמי. בוש התפאר שהוא מסוגל להבטיח למפלגתו רוב בבית הלבן למשך 25 השנים הבאות. והנה לאור תבוסת מפלגתו בבחירות אמצע הקדנציה, הוא נאלץ לנקוט בצעדים להצלת שארית הקדנציה שלו עצמו, שאמורה להסתיים בנובמבר 2008. פיטורי שר ההגנה דונלד רמספלד, אחד האנשים המקורבים ביותר לנשיא בוש, היוו צעד ראשון בשורה של צעדים שנועדו לסגור את התיק העיראקי עד שנת 2008. בכך מקווה בוש לפייס את המפלגה הדמוקרטית, ובו זמנית גם למשוך את השטיח מתחת לרגליה.

בשנת 2003, על רקע התעצמות האיסלאם הפונדמנטליסטי, והאינתיפאדה בשטחים, ראתה ארה"ב בעיראק פתח לפרישת שליטתה במזרח התיכון. היום, שלוש שנים מאוחר יותר, היא מחפשת במזרח התיכון קצה חוט, שיעזור לה להיחלץ משם. על מנת להשיג פתרון פוליטי לעיראק מנסה הבית הלבן לבנות מחדש את הסדר המזרח תיכוני. לשם כך מונתה ועדת החקירה בראשות ג'ימס בייקר ובהשתתפות חברים משתי המפלגות.

במסגרת הפתרון אליו שואף הבית הלבן, יהיה על בנות הברית של ארה"ב, כמו סעודיה, ירדן או ישראל, להשתתף באופן פעיל בדרבון הצדדים לקראת הסכם שיוציא את העוקץ גם מהשאלות הנלוות למשבר העיראקי, ובראשן השאלה הפלסטינית. הדבר יאפשר לארה"ב להשיב לעצמה את אמינותה, ויקל על המשטרים הערבים לשתף עמה פעולה ביצוב המצב בעיראק.

בין הצעדים האסטרטגיים בהם נקט בוש ניתן לזהות גם את תחילתה של נסיגה מהמדיניות החד צדדית האגרסיבית, שהובילה להעמקת הסכסוכים הפנימיים במדינות השונות. בלבנון לדוגמא, הובילה המדיניות האמריקאית הקודמת לאימוץ החלטה 1559 של מועצת הבטחון. החלטה זו קבעה שעל סוריה לצאת מלבנון ועל חיזבאללה להתפרק מנשקו והיא זאת שעודדה את כוחות ה-14 במרץ, השולטים היום במדינה, לגרש את סוריה. בכך היא דחקה את סוריה לפינה, ודחפה את חיזבאללה לבצע את החטיפה ההרפתקנית של החיילים הישראלים ב-12 ביולי, בעקבותיה פתחה ישראל במלחמה ההרסנית נגד לבנון.

המדיניות החד צדדית האמריקאית העניקה לגיטימציה לראש הממשלה הישראלי הקודם, אריאל שרון, לבצע את תוכנית ההתנתקות מעזה. בתמורה לכך הוא קיבל הסכמה אמריקאית לסיפוח גושי ההתנחלויות הגדולים בגדה, ללא הסכם עם הפלסטינים. התוצאה של ההתנתקות היתה העמקת האנרכיה בשטחים הכבושים, ופגיעה באמינות הרשות, שהובילה בתורה לנצחון חמאס בבחירות הפרלמנטריות, דבר שעוד הגביר את האנרכיה והמצוקה.

ההידרדרות במצב הביטחוני חשפה את מימדי הטרגדיה וחוסר התוחלת של התפישה החד צדדית. שורה ארוכה של מתקפות ההדדיות, מצד אחד הפגזת רקטות קסאם על שדרות, ובתגובה, פשיטות ישראליות בלתי פוסקות, שגובות חייהם של מאות חפים מפשע, שאת שיאן ראינו לא מכבר בטבח המכוון בבית חאנון. והנה, במסגרת המאמצים של ארה"ב להיחלץ מהבוץ העיראקי והמזרח תיכוני בכלל, התגייס אהוד אולמרט לסייע לבוש בזניחת החד צדדיות כשהוא קורא לפלסטינים למשא ומתן ולדיאלוג.

אולם, הפתרון בזירה הפלסטינית אינו פשוט. למרות הפסקת אש שהושגה בעזה, ההסכם בין פתח וחמאס על הקמת ממשלת אחדות ופתיחת משא ומתן עם ישראל, מסובך ביותר. ניסיון העבר מראה, ששיתוף הפעולה של ארגון הפתח עם ארה"ב, לא הניב תוצאות, ורק חיזק את עמדת חמאס המתנגדת להכרה בישראל או למשא ומתן עמה.

שאלת עיראק קשורה קשר הדוק לכל השאלות האזוריות, החל בנושא הגרעיני האיראני, דרך המצב הפוליטי בלבנון ותפקיד חיזבאללה, תפקיד סוריה והשפעתה בלבנון, ועד השאלה הפלסטינית, וישוב הסכסוכים הפנימיים והסכסוך עם ישראל. כמו כן, אין אף אחד מהצדדים שרוצה לנהל את המערכה הדיפלומטית לבדו. חברי הברית, שכוללת את טהראן, דמשק, חיזבאללה וחמאס, מתאמים עמדות ביניהם. כך עושים גם חברות הברית הפרו אמריקאית שכוללים את סעודיה, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית, ממשלת לבנון וישראל, שמתייעצות גם עם מדינות אירופה.

על רקע זה צץ רעיון הועידה האזורית שתעסוק בכל הנושאים, ותאפשר התערבות בינלאומית מאסיבית. מה שדוחף לקיום ועידה כזו הוא הפחד מפני התפשטות מלחמת האזרחים מעיראק ללבנון ולפלסטין, ואפילו לכמה ממדינות המפרץ השכנות.

אולם, למרות כל המאמצים, לא נראה שהמצב המאיים שנוצר בעיראק בעקבות הפלישה האמריקאית, עומד בפני פתרון. למרות נסיונות ההכחשה של בוש, מה שמתחולל היום בעיראק הוא לא פחות ממלחמת אזרחים, וטיהור אתני בין סונים לשיעים. ראש הממשלה העיראקי, נורי אל-מאלכי, שהתקבל באי שביעות רצון בולטת על ידי הממשל האמריקאי, הוא למעשה תוצאה של ההימור האמריקאי על העדה השיעית בעיראק. הימור זה אילץ את ארה"ב לפנות לעזרתה של איראן, וסיבך את המצב עוד יותר.

מול הרוב השיעי הנתמך על ידי ארה"ב ואיראן, קמה בעיראק תנועת התנגדות סונית, שנסמכת על סיוע ממדינות המפרץ הסוניות ובמיוחד מסעודיה. למרות ההתנגדות של העולם הערבי להתחזקות ההשפעה האיראנית, לא נראה שטהראן מתכוונת לוותר על התפקיד האזורי החשוב שהעניקה לה ארה"ב על מגש של כסף. בלבנון לעומת זאת, סוריה אינה ממהרת לוותר על השפעתה. היא תעדיף לעשות הכל כדי למנוע יציבות בלבנון, ובלבד שתוכיח שלבנון זקוקה לנוכחותה כשוטר פוליטי.

כתוצאה מהמצב הפוליטי החדש במזה"ת, שנובע מהשינוי הפוליטי בארה"ב, אנחנו ניצבים היום בפני חלון הזדמנויות פוליטי, שהכל מעוניינים לעבור דרכו. בתקופה זו, שבה מתקיימות מעין משיכות חבל הדדיות, כל צד מנסה לשפר עמדות, ומוכן לשם כך להמר על כל הקופה, כפי שאנו רואים בביירות, עזה, טהראן ותל אביב. בד בבד צצים ניצנים של רצון טוב, כמו ההתקרבות בין דמשק ובגדאד, ההסכם על ראש ממשלה פלסטיני חדש, או הצהרות אולמרט על יוזמת שלום לאחר שהסכים על הפסקת אש.

כל הפעילות הזאת מבטאת נסיונות מילוט: המשטר האיראני רוצה להציל עצמו מאופוזיציה חזקה הדורשת רפורמות; המשטר הסורי הדיקטטורי והכושל רוצה להחלץ מכל מתנגדיו; הסיעות הלבנוניות והפלסטיניות מההידרדרות לקראת מלחמת אזרחים; וישראל מהנשק האטומי האיראני, מהאנארכיה בפלסטין, מהסכנה הדמוגרפית, או משינוי שלילי כלשהו בדמשק או בביירות. אולם, לא נראה שנסיונות אלו ישאו פרי. האסון עומד בפתח, כאשר ארה"ב וכל משטרי המזה"ת, על דרכם המדינית והאידאולוגית השונה, אינם יכולים למצוא פתרון למשברים הפוקדים את האזור.

העוני המשווע והפיגור החברתי הם מחלות מובנות במזה"ת, שמזינות את התנועות הפונדמנטליסטיות ואת העימותים האידאולוגיים. הפערים המעמדיים שהעמיקו בשל הגלובליזציה קיימים בפלסטין, בלבנון, באיראן, במצרים ואפילו בישראל. הפערים האלה גם מחזקים את הפערים האידאולוגיים או העדתיים כאשר למשל, השיעים בדרום לבנון הם גם העניים, והנוצרים בצפון הם העשירים.

כל הוועידות לא יצליחו לפתור את העימות המעמדי היסודי שדחף את האזור והעולם לאלימות ולמלחמות. האמינות בארה"ב ובאירופה כבורר הוגן נמצאת בשפל. לכך תרמו ועידת מדריד והסכם אוסלו שבא בעקבותיה, שסללו את הדרך להעמקת הפערים והשחיתות במסגרת קידוש השוק החופשי. מטרה נלווית לכיבוש עיראק היתה הרצון להשתלט על משאב הנפט ולהפריט אותו לטובת חברות הנפט. עיראק מחזיקה את המאגר הבלתי מנוצל השני בגודלו בעולם. בינתיים מלחמת האזרחים מדירה את חברות הנפט מהמדינה, אך מצד שני המלחמה על המשאב היקר הזה גם מזינה את הסכסוך העדתי.

המלחמה בעיראק הוכיחה, שהמדינות הערביות עומדות על סף התרסקות והתפוררות מוחלטת. המשטרים איבדו את הסיבה לקיומם, משום שאינם מסוגלים לספק את צרכי הקיום המינימאליים כמו פרנסה, בריאות, חינוך, תרבות, שלא לדבר על בטחון אישי ועל חירויות דמוקרטיות. העלמותו של המשטר הרשמי, חיזקה את הפיגור ואת הנסיגה בחברה הערבית, שהפכה לבת ערובה של התנועות הפונדמנטליסטיות, שמבטיחות חיים טובים יותר בעולם הבא למי שהתייאש משיפור מצבו בעולם הזה.

המשטר הקפיטליסטי האמריקאי הסב נזק עצום וערער את יציבותם של בני בריתו במזה"ת. הוא מנסה היום להרחיק מאזרחיו את סכנת הטרור - תולדת "הרשע" שהוא עצמו יצר. מסתבר שהביצה שחפר במו ידיו, אינה קלה ליבוש.

נפילתו של המשטר הקפיטליסטי היא שאלה של זמן. בניגוד לאופוריה של הארגונים הפונדמנטליסטיים, היא אינה קשורה במתקפות הטרור. היא תבוא מתוך התפתחות חברתית ושינוי שורשי בתודעה של מעמד הפועלים וארגוניו, שממשיכים עדיין לחפש פתרונות באמצעות תיקון המשטר, שאינו ניתן לתיקון. הידע הוא הנשק היעיל ביותר של החברה מפני היאוש, וכלי לשינוי מצבה ותנאי חייה.

אחת הבעיות המעכבות שינוי שורשי של המצב הוא חוסר האיזון הקיים בעולם בין חברות, החיות בשלום יחסי ונהנות עדיין ממה שיש לקפיטליזם להציע, מול המסה הגדולה החיה בעוני ובמלחמות אזרחים. כאשר הקפיטליזם יתחיל לנגוס גם בהטבות של אנשי מעמד הביניים העולמי, יתפשט הרעיון שאין מנוס משינוי ההסדרים החברתיים וחלוקת העושר, במזה"ת כמו בעולם כולו.